סיפור ישראלי: ראיון עם הסופרת מיכל קרייטלר

ספרי בכמה מילים עליך ועל הספר שלך, ואם יש תכנון, גם על הספר הבא:

אני מיכל, פסיכולוגית, סופרת ומתרגמת. גרה בתל אביב, נשואה, אמא לשני סטודנטים שחושבים שהם אמא שלי ולא להפך.

הספר הראשון שלי, ״קצוות שרופים״, עוסק באם שבתה התינוקת נחטפה ממנה בלידה, ושש-עשרה שנה אחר כך נאלצת להתמודד עם האפשרות שהבת נמצאה. הספר השני שלי, ״שנה שבע״, עוסק במשפחה שסוחבת אובדן, אשמה וריחוק במשך שנים, ובשאלה אם אפשר בכלל לתקן קשרים שנפרמו.

אני כותבת על יחסים, על סודות, על כאב משפחתי, אבל גם על האפשרות לריפוי.

הספר הבא שלי, ״נטע לא מתה״, יצא לאור ממש בימים אלו, בהוצאת ״התחנה״. הוא מספר על אישה ישראלית ששורדת התרסקות מטוס ומתעוררת בבית חולים קטן במדינה ערבית, בלי לדעת בדיוק היכן היא ובלי יכולת לחשוף את זהותה.

מה השלב הכי מאתגר בעבודה על ספר?

השלב הכי מאתגר הוא תמיד השלב שבו צריך לדייק. הרעיון הראשוני בדרך כלל מגיע עם הרבה כוח, אבל אחר כך מתחילה העבודה האמיתית: להבין מה הסיפור באמת רוצה להיות, מה בעצם אני מנסה להגיד פה, מה נכון לכל דמות, איפה צריך להעמיק ואיפה דווקא לעצור. מבחינתי, האתגר הגדול הוא לא לכתוב הרבה, אלא לכתוב מדויק. אני יכולה לעבור על הטקסט שלי עשרים פעמים ואפילו יותר, ועדיין לגלות בכל פעם קטעים שדורשים שיוף. מצד שני, אני גם מגלה פתאום קטעים שאני מתקשה להאמין שאני כתבתי. אז זה מתאזן בסופו של דבר.

מה הדבר הכי כייפי בלהיות סופרת?

הרגע שבו משהו שהיה קודם רק תחושה עמומה, זיכרון או קול פנימי, נהיה פתאום סצנה חיה על הדף, או דמות ממשית שאת מרגישה שאת יכולה לדבר איתה. אני גם מאוד נהנית ממפגשים עם קוראים: לשמוע שמישהו קרא משהו שכתבת והרגיש שמצאת עבורו מילים למשהו שהוא עצמו לא ידע לנסח, ו״איך ידעת בדיוק איך אני מרגישה?״ אין הרבה דברים שישתוו לזה.

למה כדאי לקרוא ספרות מקור?

כי ספרות מקור נכתבת מתוך המקום שאנחנו חיים בו, מתוך השפה שאנחנו מדברים בה, רבים בה, אוהבים בה ונפגעים בה. היא מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו, את המציאות שלנו ואת הניואנסים של החיים כאן, באופן שאי אפשר לקבל משום מקום אחר. וספרות מקור טובה היא זו שנצליח להזדהות איתה לעומק.

מה היית רוצה להגיד לעצמך מלפני עשרים שנה?

הייתי אומרת לעצמי, פחחחח, אין לך מושג לאן החיים ייקחו אותך. לפני עשרים שנה הייתי אמא לשני פעוטות, עבדתי במחלקה האונקולוגית באיכילוב, הרגשתי שאת השינוי הגדול שלי בחיים כבר עשיתי (המעבר ממחשבים לפסיכולוגיה). אני לא חושבת שאם היו מראים לי אז את עצמי היום הייתי חושבת שזו אני.

איזה טיפ יש לך, לאנשים שרוצים להיות סופרים?

לקרוא הרבה, לכתוב הרבה, ולהבין שכתיבה היא לא רק השראה אלא גם משמעת. לא לפחד למחוק, לתקן, לנסח מחדש, ולא להתאהב יותר מדי בטיוטה הראשונה. ובעיקר, לא לרצות רק “להיות סופר”, אלא לרצות באמת לכתוב. אני בכלל לא חשבתי שאי פעם אוציא ספר לאור. זה קרה לגמרי בטעות.

ספרי מקור שמאד אהבת, ועוד שניים מתורגמים:

ספרי מקור - ״עד שהגשם יחזור״ של סלעית שחף-פולג, ״דיה הניג״ של אילנה ברנשטיין, ״איך לאהוב את בתך״ של הילה בלום.

מתורגמים: ״דבר רודף דבר״ של ג׳ודי טיילור (גילוי נאות: אני תרגמתי אותו. גילוי עוד יותר נאות: תרגמתי אותו כי אני ממש ממש אוהבת את הספר הזה). ו״נכתב באדום״ שהוא הספר הראשון בסדרת ״האחרים״ של אן בישופ.

שאלה שלא שאלו אותך אף פעם, ובא לך לענות עליה?

כמעט אף פעם לא שואלים מה הכתיבה דורשת מהכותב, וזו שאלה שמעניינת אותי. כי כתיבה היא זכות גדולה, אבל היא גם דורשת התמדה, ויתורים, לפעמים בדידות, והרבה מאוד חשיפה וכנות. ובכל זאת, בעיניי, אין הרבה דברים מספקים יותר מלכתוב משהו אמיתי מהמקום הכי עמוק שלך.

לדף הספר "נטע לא מתה" בהוצאת התחנה

רעות וייס, תושבת בית יצחק, היא מחברת רב המכר "מזל של מתחילים"- קומדיה רומנטית המתרחשת בעמק חפר, זוכת פרס גפן 2025.